“חיכיתי לספרך…הוא דק מני דק, שקוף כעלה באור…אני חושב על אומץ הלב שבעדינות ובעזות המצח של היופי…”

‫”יש בהם מינמליזם שופע…זרם מבעבע כמו גייזר, סוער ורוגע.״‬

“לילה מֵשיט ביניהם מבט, בלי טביעת משוט, רק משיחות איטיות בין קפלי הטוֹגָה השקופה של המים” היא כותבת בשיר מספר 6. זה אולי האתגר הגדול ביותר שהשירה הזו מציבה לעצמה לאורך הספר הזה: להשיט בלי להטביע את חותם המשוט; למסור את הדבר בשיר – מבלי שהשיר יטביע בַּדבר את חותמו הבשרני, הארעִי. להיות שם כאמצעי למסור דרכו את הגעגוע או את היופי – ועם זאת להיעדר כ”אובייקט של געגוע” או כ”אובייקט של יופי” כשלעצמו.״

“לפעמים אתה פותח ספר שירה ורואה אור אחר שמעולם לא שיערת את קיומו. כעין להבה דקה מדק הצובעת את הנפש בפלא המילים…הוויה שבה הצל ניגר לאור והאובדן הוא השבה לחיים בכוחן של המילים החכמות, המפליאות בצירופן לברוא מרחב שאיש לא כתב אותו כך מעולם…קול נדיר באיכויותיו, מותיר את הקורא אחר משהיה בטרם בא.”

“…ההתרחשות המקרית, הפיסית והרגשית, נתפשת בהרף עין…מעניקה משמעות חדשה לרגע החולף (בריקוד או במוסיקה) והופכת אותו לשכיית חמדה אסטטית.”

 

“I started by improvising to Hadassa Tal’s voice and to the meaning of the voice and how it influenced my body. It was very inspiring—I wanted to move to the words and to the sound of her voice, and it was kind of like music.”

“…על דפי הספר משובצות מלים, כמו להק ציפורים נודד, שדואות בתוך התבוננות … ויוצרות רישומים זעירים, עמוקים ואינטימיים. מלים הן צבעי השמן של יצירת האמנות האימפרסיוניסטית הזאת, המרהיבה ביופייה.”

‫”לוּ באתי ציפור״ ‫יוצא לאור בצרפת (2013) ציפוריה-שיריה של הדסה, בין הרהור למדיטציה אקזיסטנציאלית, מביאים לריחוף הצבעים הבסיסיים על גבי הדף…הקורא נכנע לריחוף שבכתיבתה באושר וברחבות.‬‬”

התנועה היא מוסיקלית, כפי שקורה תמיד בשירתה של הדסה טל, ההברות צצות שוב ושוב בקצב, אושר פּרוסטיאני של קול קורא אדום ומסתורי מפעים אותנו.