“יצירת מופת הראויה ליותר מפרס אחד… גדולתה של טל כמשוררת קשורה קשר הדוק לעובדה שהיא אינה, ומעולם לא הייתה, חלק מזרם או מחבורה בשירה המקומית, אלא ז’אנר לעצמו, משוררת לעצמה. ביצירתה מלַחֵש – על שׁוּם שאין לה עניין למצוא חן – המאמץ האחד והיחיד והטהור לשמר את הקשר האינטימי עם המילים, ולא לתת להן לחמוק לספירה של הכללות. כך חרש חרש, יצרה הדסה טל קורפוס עשיר של מאבקים עם השפה, של קרבות למען שימור האותנטיות של עצמה ושל הרגשותיה, ואלה מגיעים לשיאםבספרה האחרון, “אישון אינךְ”, הממוקד סביב יגון האובדן של בִּתּהּ. אבל לא היגון הוא אִישון העַין של השירים האלה, אלא השאלה איך כותבים את היגון בלי לזייף ולוּ להרף עין.״