“יצירת מופת הראויה ליותר מפרס אחד… גדולתה של טל כמשוררת קשורה קשר הדוק לעובדה שהיא אינה, ומעולם לא הייתה, חלק מזרם או מחבורה בשירה המקומית, אלא ז’אנר לעצמו, משוררת לעצמה. ביצירתה מלַחֵש – על שׁוּם שאין לה עניין למצוא חן – המאמץ האחד והיחיד והטהור לשמר את הקשר האינטימי עם המילים, ולא לתת להן לחמוק לספירה של הכללות. כך חרש חרש, יצרה הדסה טל קורפוס עשיר של מאבקים עם השפה, של קרבות למען שימור האותנטיות של עצמה ושל הרגשותיה, ואלה מגיעים לשיאםבספרה האחרון, “אישון אינךְ”, הממוקד סביב יגון האובדן של בִּתּהּ. אבל לא היגון הוא אִישון העַין של השירים האלה, אלא השאלה איך כותבים את היגון בלי לזייף ולוּ להרף עין.״

“נסיון נדיר שקשה למצוא כמוהו… יצירה המנסה לבטא במילים אבדה שהיא למעלה מכל שפה. באופן תמציתי ומאופק היא חודרת  ללב הצער ומצליחה בשפה משלה להגיע למקום שהוא  מעבר לכל מקום.”

“לפעמים כה נדירות בא לעולם קול כקולה של הדסה טל, מתרחשת המשמעות העמוקה והרחבה ביותר של נפש האמנות. הקורא נכנס אל פרדס פלא עשוי יופי, חכמה, וכאב צרוף.”

“מילים בוערות בלב השורה וקורעות אותה… תודה אינה המילה על הטלטלה והיופי”

״שירה שהיא כתב יד של כאב ויופי… השירים השבורים האלה יוצרים נס חמקמק המאפשר לאחוז במה שאי אפשר לאחוז, לדעת את מה שאי אפשר לדעתו.״

״הצער מתפרץ בעוצמה נדירה ומיוחדת הודות לאמנות השירה.״

“אולי שיר היגון הכי יפה שקראתי ולא רק היגון.”