הדסה טל

“הערב, אני רוצה להתבונן בחיים ובשירה כבקלידוסקופ, ברגע הדק בו הם נשברים זה בזה ומשתקפים. לאה גולדברג בספרה על המשורר אברהם בן-יצחק מתארת פגישה כזו. איש תובעני שאינו מתפשר בנושאים של ערך ומוסר היה בן-יצחק. שעה שקמה להיפרד ממנו מיוסרת ממה ששמעה, היא פונה ללכת לבית קפה ומבחינה שם במשוררת אלזה לסקר-שילר. את תיאור הפגישה הזאת אקרא לפניכם…”

“בין אור ואֵין, הנפש השרה היא סַף-קול מהלך בחוצות עצמו; ישנה ולבה ער, חוצה עד גבול הכוח, ומעבר. ככזו היא אינה חדלה להתרחש. קולה מודיע על חרשותו, גם כשהוא נענה כרחש שַׁר. הקול תובע לִגְלות מבעלות על מלים, לחדול להבין. להתכנס אל מרחב השפה לא כדי לנכס, אלא כדי לסכן את מה שמוכר.”

“התמסרות, אני אומרת שקטה, מילה שהיא מַסֶכת שלמה. אני רוצה לדרוש אותה עכשיו כמו דַף יוֹמי. רוצה לקשור אותה, לתרגם את הקמט בין הגַבות לְמחשבה, לעקוב אחרי שברי מראות ופיסות של קול פנימי. אני כותבת לא מפני שאני יודעת, אלא כדי לדעת. רוצה להבין, להקשיב למקומות שהאוזן חירשת אליהם, להניח אותם  כנגד הלֵב, כמו שהוא היום, נותן סימנים בלי לנקוב בְּשם. לֵב פתאומי, פה אני גרה. ויש כאן סוד…”

“זכרונות האהבה אינם חורגים מכלל חוקי הזיכרון, כותב פרוסט, הם כפופים להרגל וההרגל מחליש הכול. לכן החלק הטוב ביותר של זיכרוננו מצוי מחוץ לנו. אני קוראת, מהרהרת במשב גשמים, בריחות של לחם שיפון, של חופן דובדבנים. מחוץ לנו? ממשיך פרוסט ותוהה, אולי מוטב לומר – בתוכנו, נסתר בתוך מבוך של שכחה. ולא היינו מוצאים את מה שפעם היה, אלמלא כמה מילים נעולות בתוך החשכה…”

“החג היה בכל מקום, ממלא הכול: את הסומק העז של האדום, את אוושת היין, את נקישת עקב הבדולח של הכוסות, את היד שנחה בחיק ולפתע נשלחה לשתות. באוויר עלתה קריאה של מגילה, והקולות בהתכוונות, שרים כמו בתפילה נסתרת, מגלגלים בחיֵך את טעמן של המילים, מלטפים בדבקות. והכול במין התהוות שאינה יודעת גבולות. וכלום לא ניסגר, רק עוד ועוד נפתח למשהו לח, פתייני, כמוס. השיכרון הזה השבית באחת את יומיומיות הנפש; הוא פָרַץ לעולם משהו אחֵר…”

“החג היה בכל מקום, ממלא הכל: את הסומק העז של האדום, את אוושת היין החג היה בכל מקום, ממלא הכל: את הסומק העז של האדום, את אוושת היין החג היה בכל מקום, ממלא הכל: את הסומק העז של האדום, את אוושת היין החג היה בכל מקום, ממלא הכל: את הסומק העז של האדום, את אוושת היין החג היה בכל מקום, ממלא הכל: את הסומק את אוושת היין החג היה בכל מקום, ממלא הכל”

״טקסט הוא מרחב ארוטי. בין מילים עשויים להתקיים יחסים גופניים ממש. לעורר בשפה את גוף המילים פירושו לעורר במרחב הקול את אהבתן הגופנית של מילים זו לזו. אלו איכויות שהיו נוכחות בשירה שבעל-פה עוד בטרם התמקמה בטקסט הכתוב. הקול היה אמור אז לנוע בדייקנות בתוך גיוון לשוני עשיר, לשאת את אלמוות הזיכרון.״

״מה עובר בין עולמות שחציים כאן וחציים בתוך הרוח? הבטחה. הזיכרון נמלט עכשיו מכליה שהובטחה לו על-ידי הגוף. הוא מתעורר, מַשׁביע את האמנות להשגיח על כוחה הזוכר. להבטיח, שקיום שהוטבע בו חותם-היעלמות, יהיה ללא-הרף.

בקומפוזיציות שלפנינו יש ארכיון דמויים שחלקם המכריע נכחד עם יהודי אירופה. ציוריו של אבי שָׁבים אליהם כעבודת- אבל…״