גןחא רןםגחאעןםחר ןםח עןםרקח ןםעחןםרחטן חןרקםח טןרם

דאחע רןםאחןק רחאחקרן אחקרןםחארק

״קולות…ספר נפלא בעל ייחוד מרגש מאד…האוזן העברית שמכירה את פרקי תהילים, את פרקי הגעגועים והעצב…שומעת אותם כאן בלבוש חדש ובאמירה מאד מודרנית, מאד עכשווית, אבל מצד שני קלאסית – נוגעת בנצח – יחד עם זה שהיא בעכשיו.״

״בעומס ספרי השירה הנוחתים על מדפי החנויות צריך מאמץ מיוחד לזהות את הקול השר האינטליגנטי ולא רק המתרגש. כאלה הם השירים בספרך הצנום.״

״שלושים ושבעה מכתמים קצרים נוקבים ומושיטי יד קטנה, נואשת וחזקה…טל מעבירה אצבעות על “התינוק שכמעט”, על כל החלומות שהיו בנו, ורגע לפני שנשמו לבדם אבדו בסבך המציאות…אך טל אינה מסתפקת בהספד אישי על ההיעלומת, ב”אִיבּוֹאוֹ”, כי אם מצליחה לזהות באותו זעיר גם כנפיים, גם יכולת פילוס וגם נגיעה באינסוף…על אף הטרגדיה של חיי “התינוק שכמעט” היא משוררת אופטימית; עד כדי כאב, אבל אופטימית. “זעיר לאינסוף – ננשף – קו עדין -// חיית רוח / נוסקת כנפיים שאין / לפלס בשתי אֵיניים / את אִיבוֹאוֹ”…והשקט של המשוררת יוצא אות אחר אות, עד שהוא הופך לסנה בוער בלחש.״

״כמה יפה השילוב בין השורות המעטות אבל החודרות שלך לבין ציוריו של מנשה קדישמן, צייר אהוב עלי שיחד קיבלנו את פרס ישראל. ספר נוגע ללב״

״תודה על ששלחת לי את המילים האלו שבאות מי יודע איך ומי יודע מהיכן. אני קורא בהן כמו שמסתכלים מבעד לחלון בנוף ישן (והחלון שבור)״

“הספר כולו הוא ארס פואטיקה בהתהוות, תיבת תהודה לקולות אשר “כמו היו לכודים בענבר”, ושנים ארוכות לא נעתרו…מתוך האלם נולדה השירה…ולא קול יחיד הוא, כי קולות רבים המפלסים דרכם לצאת לאור מבעד לאותיות הנקשרות להד ומהד לדיבור ומדיבור לשיח…”

״מרגע שהקורא משקע את עצמו בתוך שירתה של הדסה טל, היא מעוררת את חושיו לקלוט מבעד לה את פעימות לבו. מכאן ואילך יבקש לרדת לחקרה של אותה תיבת תהודה המחזירה אליו קולות, בבואות וטעמים מתוך חייו שלו.״