“לילה מֵשיט ביניהם מבט, בלי טביעת משוט, רק משיחות איטיות בין קפלי הטוֹגָה השקופה של המים” היא כותבת בשיר מספר 6. זה אולי האתגר הגדול ביותר שהשירה הזו מציבה לעצמה לאורך הספר הזה: להשיט בלי להטביע את חותם המשוט; למסור את הדבר בשיר – מבלי שהשיר יטביע בַּדבר את חותמו הבשרני, הארעִי. להיות שם כאמצעי למסור דרכו את הגעגוע או את היופי – ועם זאת להיעדר כ”אובייקט של געגוע” או כ”אובייקט של יופי” כשלעצמו.״