״שלושים ושבעה מכתמים קצרים נוקבים ומושיטי יד קטנה, נואשת וחזקה…טל מעבירה אצבעות על “התינוק שכמעט”, על כל החלומות שהיו בנו, ורגע לפני שנשמו לבדם אבדו בסבך המציאות…אך טל אינה מסתפקת בהספד אישי על ההיעלומת, ב”אִיבּוֹאוֹ”, כי אם מצליחה לזהות באותו זעיר גם כנפיים, גם יכולת פילוס וגם נגיעה באינסוף…על אף הטרגדיה של חיי “התינוק שכמעט” היא משוררת אופטימית; עד כדי כאב, אבל אופטימית. “זעיר לאינסוף – ננשף – קו עדין -// חיית רוח / נוסקת כנפיים שאין / לפלס בשתי אֵיניים / את אִיבוֹאוֹ”…והשקט של המשוררת יוצא אות אחר אות, עד שהוא הופך לסנה בוער בלחש.״