“בין אור ואֵין, הנפש השרה היא סַף-קול מהלך בחוצות עצמו; ישנה ולבה ער, חוצה עד גבול הכוח, ומעבר. ככזו היא אינה חדלה להתרחש. קולה מודיע על חרשותו, גם כשהוא נענה כרחש שַׁר. הקול תובע לִגְלות מבעלות על מלים, לחדול להבין. להתכנס אל מרחב השפה לא כדי לנכס, אלא כדי לסכן את מה שמוכר.”