“זכרונות האהבה אינם חורגים מכלל חוקי הזיכרון, כותב פרוסט, הם כפופים להרגל וההרגל מחליש הכול. לכן החלק הטוב ביותר של זיכרוננו מצוי מחוץ לנו. אני קוראת, מהרהרת במשב גשמים, בריחות של לחם שיפון, של חופן דובדבנים. מחוץ לנו? ממשיך פרוסט ותוהה, אולי מוטב לומר – בתוכנו, נסתר בתוך מבוך של שכחה. ולא היינו מוצאים את מה שפעם היה, אלמלא כמה מילים נעולות בתוך החשכה…”