“החג היה בכל מקום, ממלא הכול: את הסומק העז של האדום, את אוושת היין, את נקישת עקב הבדולח של הכוסות, את היד שנחה בחיק ולפתע נשלחה לשתות. באוויר עלתה קריאה של מגילה, והקולות בהתכוונות, שרים כמו בתפילה נסתרת, מגלגלים בחיֵך את טעמן של המילים, מלטפים בדבקות. והכול במין התהוות שאינה יודעת גבולות. וכלום לא ניסגר, רק עוד ועוד נפתח למשהו לח, פתייני, כמוס. השיכרון הזה השבית באחת את יומיומיות הנפש; הוא פָרַץ לעולם משהו אחֵר…”