״...על טל כבר כתבתי...והבעתי התפעלות גלויה ונרחבת מהשליטה בשפה, מדיוק ההבעה ומהמגע הסודי והעדין עם גנום הנפש..."כמו מה מצירים מות?״ היא שואלת..." מות טבוע בסרוב. / אין דרך לפענח / עד שהריח / נפרס״. ולאט לאט במחזור הנקרא "דובדבנים" היא פורסת את הריח, את ריח המוות המרחף על ריח החיים, את הלחישות הגדולות העולות מהתהומות: ״על סף מותך / שתינו כבר ידענו - /שאלתי ׳מה הכי?׳ / ׳דבדבנים׳, חיכת ׳שחורים ממתיקות׳ // ואז, ׳הכל אהבתי ולא שהכל היה טוב. ״והצלבת הארוס והתנטוס שלה, וטלטול המבט שוב ושוב מעלים קול צלול המוסר עצמו לחיים, לגמרי...(ובמקום אחר – הריקוד) טל, הרוקדת מגיל צעיר, כותבת כשם שהיא רוקדת: ״תחילה לאט. כמו פעימה. בבהונות צמאים היא / מפסקת יום, מסרגלת גבול.״ איזה הוד, איזה יפי- הביטוי, איזו נרעדות עוברת בכל הגוף המהלך על בהונות צמאי אדמה ...במילותיה היא מצליחה למשש את נימי המגע החבויים ״המקום / שנגעת מתכהה / לערגה״ (תפילין) היא נוגעת את כל תורת הפנים על צבע אחת, גונזת את כל האוצרות אל השתרגות הגעגוע, אל הלב, המילה״
אלחנן ניר, בהונות צמאי אדמה, “מקור ראשון”, יולי 2006
״יש לחות מלאת אוויר בשירים, זו פשוט המילה שחיפשתי: לחות! וכמה שזה בלתי מצוי...רק אחת לזמן לא מועט, וגם זה אך בדרך נס, נוחת על השולחן ספר כזה...זה הדיוק במיטבו, כמו ריקוד, הדורש את האימון בתנועה, בנשימה, בהבעה, במשך...בקָפֶה נוּאַר הקורא חש דרך המילים "היכן יכולים להיות חיים"
אלחנן ניר, חגיגת הספר העברי, מאי 2006
"מרגע שהקורא משקע עצמו בתוך שירתה של הדסה טל, היא מעוררת את חושיו לקלוט מבעד לה את פעימות ליבו. מכאן ואילך יבקש לרדת לחִקרה של אותה תיבת תהודה המחזירה אליו קולות, בבואות וטעמים מתוך חייו שלו... בספר קפה נואר...תמיד איזה אור מחלחל מן החוץ אל תוך חללים שבנפש, מעורר שם אותה הזדקקות למילים ולמרחב-מִחיה. ברית שבין נפש למילה תבטיח חיים לְמה שהיה זמן רב מאוד חשכת שתיקה."